ד"ר יגאל ורדי על הצייר גדעון סער

 

תערוכת ציורים בגלריה לאונרדו 8/1/201

דברי פתיחה: ד"ר יגאל ורדי

 

 

לרוב נוטים לדבר על יצירות ויזואליות, כלומר אמנות הציור, יותר באספקטים התוכניים המיוצגים מבעד לאובייקטים של היצירה, ופחות שמים דגש על הצד הפורמליסטי-מורפולוגי כלומר על הסגנון הציורי. אני מתעניין יותר בשפת הציור כפי שהאמן מוצג דרכה.

 

גדעון סער מציג סגנון ציורי ייחודי משלו אשר מתכתב בצורה לא מודעת עם מספר אמנים מפורסמים שאתאר אותם בהמשך. אך הוא הצליח לגבש לעצמו טביעת אצבע אמנותית ייחודית משלו שאותה אתאר.

 

כמו כן, לרוב נוטים להתייחס לפסיכולוגיה הפרטית של האמן כדי להבין את יצירתו. גם פה אני חולק על כך. כשאני דן על השלבים השונים ביצירתו של פיקאסו, אני יכול בהחלט לראות הקשרים לתקופות חייו, אך המטרה היא לנסות להבין את הסגנון התקופתי בצורה אוטונומית בהתבסס על הסברים של שפת הציור ולא של הביוגרפיה הפרטית.

 

גדעון סער, בן 66, נפצע בעת שירותו כחייל בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים. אך אינני מוצא רלוונטיות בין נושא זה לבין היצירה הכל כך ייחודית ואיכותית שלו, ולכן דבריי יתמקדו בהצגת הייחודיות האמנותית של גדעון סער. אוכל רק להוסיף שגדעון סער מצא באמנות הציור את הדרך האופטימלית להצגת ביטוי עולמו האישי.

 

הציור שלו מתאפיין בפיגורטיביות נטורליסטית עקב מוקפדות יתר על הפרטים, יחד עם קורטוב של ייצוג נאיבי (נאיב-ארט) אשר יוצרים סינתזה מיוחדת של עבודה סמי-סוריאליסטית וליתר דיוק סוג של "ריאליזם פנטסטי". אך בניגוד לסוריאליזם, אצל גדעון סער אין ייצוגים ביזאריים המאפיינים את המציאות. אצלו הכל נשאר ריאלי. צבעוניות פסטלית, לא זועקת, אלא יותר אפורה, לעיתים זה מזכיר את הצבעוניות של פול גוגן בתחילת דרכו.

 

מתחת לפני השטח מתחוללת דרמה אפוקליפטית סמויה מן העין, "הלוחשת" מבעד לציור הנוגה. כמו כן, הציור ביסודו משדר סטטיות, אך מבעד לאותה מבניות נוקשה מתחוללת זרימת תנועה של "לבה רותחת". מדובר בזרימה של פיתול נחשי המקנה לצופה תחושה של תנועה בתוך גבולות הרמטיים. זה מזכיר את הציור הדינמי אך המבוקר אצל הציירים הפוטוריסטיים ובמיוחד אצל אומברטו בוצ'וני. זרימה מבוקרת זאת מעצימה עוד יותר את המצב "הלימינלי" (זהות גבולית) בו הציור הוא לא סטטי ולא דינמי אלא משהו באמצע. משהו מתחולל אט-אט וזה מה שמקנה חוויה של חרדה אפוקליפטית לוחשת וסמויה מן העין.

 

אני מסכם את דבריי ומדגיש שלטענתי הסגנון הציורי של גדעון סער הוא ייחודי וניתן להמשיק אותו ל"ריאליזם הפנטסטי" של אריק בראוור, אמן אוסטרי-ישראלי. ההבדל בין גדעון סער לאריק בראוור, הוא שגדעון איננו גולש אל הפנטסטי הסוריאליסטי אלא רומז על מציאות אחרת מבעד לנגלה לעין. המציאות האחרת נשארת חידתית ולעיתים בתחושה של אי-וודאות אפוקליפטית הקיימת מבעד לשלווה הסטואית המוצגת בציורים המאוד הרמוניים והמאוד מאוזנים.

 

אני בטוח שיצירתו של גדעון סער עוד תכה הדים ככל שהוא ימשיך ליצור, להציג ולהפיץ את יצירתו ברבים.